"התודעה השיכורה מאהבה" תובנה על סוטרה 1.20

"התודעה השיכורה מאהבה" תובנה על סוטרה 1.20

"במקרה של אחרים, כאשר היווכחות הכרה ספונטנית כזו בלא- מותנה איננה מתרחשת, מקדימים את ההיווכחות הזו ונובעים ממנה, אמונה או התמכרות ממוקדת, אנרגיה כבירה ושימוש בכוח הרצון, היזכרות תמידית בהוראה ובהתנסות האישית, האימון בסמאדהי (מצב של הרמוניה פנימית) וידיעה או הבחנה בהרמוניה כזו – כל אלה מובילים בהדרגה את האדם למצב של יוגה. לפי הפרשנות לסוטרה: אלוהים הוא קיום קוסמי בלתי ניתן לחלוקה, אינטלגנציה שוכנת פנים, הווה בכל. כיוון שהיא הווה בכל היא גם שוכנת פנים: ובאותה נקודה שוכנת פנים קל להגיע אליה. זוהי יוגה!" ( עמ' 67 ואילך ב"סוטרות היוגה של פטנג׳לי", סוואמי ונקטסאננדה, הוצאת מודן).

התודעה השיכורה מאהבה

תודעה באחדות או תודעת "הדמות"?

תודעת אהבה או תודעה שאהבתה בדבר תלויה? 

התודעה הפועלת מרצון חופשי, רק כאשר היא "רוצה"?

או התודעה הפועלת מכורח, כיוון שהיא "צריכה"?

התודעה הפועלת משום שהיא "צריכה", במחשבות לכודה, תפקידי "הדמות" השונים, נדמים לה כשלה. לחצים וחובות, תכנים מהעבר אותה מנהלים, מטלות, תשוקות ורצונות לעתיד, אותה כה מצמצמות.       

התודעה "הרוצה" הינה תודעה עכשווית, ריקה. תודעה המודעת לעצמה, תודעה רחבה, תודעה שהינה באי ידיעה. תודעה המטילה ספק בכל מחשבה. הכל משחקי תפקידים עבורה, אחדות ואהבה הן כל תכליתה.

בכדי להגיע לאחדות הנכספת, היא לחלוטין למציאות מתמסרת, תודעת הדמות נכחדת בתוכה.

אם איננה רוצה – היא פשוט לא עושה! רצון ואהבה הן העוגן, המניע שלה לכל פעולה ולא החשיבה. פעולה בחוסר רצון, מכורח, בכדי לזכות באישור או בכדי לרצות, תפר את חווית האחדות ותזרוק אותה חזרה לתודעת "הדמות".  

מתוך ריכוז עצום, מודעות ערה, חיבור עמוק לרצון הלב, כניעה למציאות, לאחדות, לרגש האהבה, נעשית דרכה בקלות כל פעולה. בהרמוניה מושלמת פנימית וחיצונית, ללא כל מאמץ, הכל נעשה דרכה – באור גדול, בהרמוניה שלמה.

התמסרותה המחולטת, הכניעה למציאות היא המייצרת עבורה את התנועה.

אט אט התודעה באחדות נהיית לחלק מהמציאות, מהטבע, מהיקום, מהבריאה. אחת עם הקיום הקוסמי כולו. אהבת המציאות היא כל תכליתה.

התודעה הזו,   

התודעה הלא מזוהה,

התודעה המודעת לעצמה,

התודעה העכשווית,

התודעה באחדות, המאוהבת במציאות, 

זו השמחה,

זו המטילה ספק בכל מחשבה,

זו החופשיה מכבלי החשיבה, 

זו המעוגנת היטב בנשימה, באי הידיעה, הבטוחה בדרכה, בהדרכה הפנימית העליונה,

זו החפה מפחד, מכאב, מהאשמה או מאשמה.   

זו שמבחוץ כה פעילה ותוססת ומבפנים כה שלווה ורגועה,

התודעה הלא מזוהה – התודעה השיכורה מאהבה, לכל אשר בפניה נגלה.

אותה אני רוצה!

אליה הכמיהה!

אותה כל יום אדרוש ואבקש –

עד אשר אהיה אחת עמה.

כתבה: רויטל ברילנשטיין